הנשיאה ד' ביניש:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' מודריק), בו הורשע המערער - על-בסיס המיוחס לו - בארבעה אישומים שונים, בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הצתה, היזק בזדון, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים, והטרדת עד. מנגד, זוכה המערער מעבירה אחת של היזק בזדון. בית המשפט קמא גזר את דינו של המערער, בגין העבירות מסוג פשע בהן הורשע, ל-11 שנות מאסר, מתוכן 9 שנות מאסר לריצוי בפועל והיתר על-תנאי; ובגין העבירות מסוג עוון בהן הורשע, ל-3 שנות מאסר, מתוכן 2 לנשיאה בפועל, שירוצו בחופף לעונש לעיל, והיתר על-תנאי.
השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור שלפנינו הינה האם הוכח בבית המשפט קמא, למעלה מספק סביר, כי המערער הוא שביצע את מעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. לחלופין, וככל שייקבע שאכן המערער עומד מאחורי המעשים, מבקש הוא כי נקל בעונשו נוכח מצבו הנפשי.
כתב האישום ותשובת המערער לאישומים
1. להלן עיקרי העובדות, כפי שנטענו בכתב האישום שהוגש נגד המערער. על-פי הנטען באישום הראשון, עו"ד אורי גאון (להלן: גאון) היה לפני 25 שנים מתמחה במשרד עו"ד בנימין לוינבוק ז"ל, אשר ייצג חברה בשם "רבינטקס" במשפט אזרחי שהתנהל בינה לבין חברה מתחרה בבעלות משפחת המערער. משפחת המערער הפסידה במשפט (להלן: פרשת רבינטקס). המערער ראה בגאון אחראי לתוצאות המשפט ולנזק שנגרם למשפחתו, ונטר לו טינה על-כך. בעבר בא הדבר לידי ביטוי בתנועות ידיים מאיימות שחיווה כלפי גאון במפגשים אקראיים ברחוב ובכך שסטר לו בעת פגישה מקרית ביניהם במאי 1997. בגין אירוע אחרון זה הורשע המערער. בשנים האחרונות, כך נטען, ביצע המערער בעצמו או בידי שליחים שורת מעשים כלפי גאון ובני משפחתו: ניקוב צמיגי מכוניתו של גאון ביום 5.12.2005, בעת שזה שהה בניחום אבלים בבית לוינבוק; ירי שתי יריות אקדח בידי אלמוני רכוב על אופנוע שחלף על-פני רכבו של גאון ביום 8.6.2006; משלוח עציץ לבית גאון מחנות פרחים, לו צורף כרטיס ברכת "חג שמח" ללא ציון שם השולח, במהלך ספטמבר 2006; במהלך פגישה במשרדו של גאון במרץ 2007, לאחר שדרש מגאון פיצוי כספי, אמר לו המערער: "אתם תחשבו על זה שבוע ואני אחשוב על זה שבוע". משסירב גאון לדרישת הפיצוי, בשיחת טלפון אותה יזם המערער כעבור שבוע, אמר לו האחרון: "אני חשבתי שתמצא פיתרון לך ולי ואני מבין שאני צריך למצוא פיתרון לעצמי"; לאחר מכן התרחשו האירועים הבאים: השלכת רימון הלם אל גינת ביתו של גאון באישון לילה בתחילת מאי 2007; הצתת רכבה של אשתו של גאון ליד ביתם בליל ה-23.5.2007; במספר הזדמנויות במאי וביוני 2007 התקשר המערער מחו"ל ומהארץ לביתו של גאון וניתק לאחר הרמת השפופרת; הצתת רכבו של גאון בליל ה-25.6.2007 באמצעות שפיכת דלק על הרכב והשלכת רימון הלם שהצית את הדלק, ובו זמנית - השלכת רימון עשן לחדר השירותים בבית גאון, שכתוצאה ממנה נפגעו אשתו ושתי בנותיו משאיפת עשן.
בבית המשפט קמא אישר המערער את הנסיבות שברקע מעשי העבירה שיוחסו לו באישום זה, קרי - הטינה שהוא רוחש לגאון מאז פרשת רבינטקס, תנועות הידיים המאיימות ועבירת התקיפה משנת 1997. המערער גם הודה בכך שקיים פגישה עם גאון במשרדו במרץ 2007 במהלכה דרש ממנו פיצוי בגין נזקי פרשת רבינטקס, ובתכני האמרות שהשמיע בפגישה ובשיחה הטלפונית שקיים עם גאון שבוע לאחר מכן. ביחס לכל יתר נסיבות האישום, הכחיש המערער את זיקתו אליהן.
2. על-פי הנטען באישום השני, אברהם (אייבי) ביריאן (להלן: אייבי) הוא הבעלים של חברת השילוח "אייבי טראנס" העוסקת בעמילות מכס ובשילוח בינלאומי, אשר המערער השתמש בשירותיה מספר פעמים לשם יבוא שעונים. בשנת 2003 החרימו רשויות המכס את אחד ממשלוחי השעונים (להלן: פרשת השעונים). המערער סירב לשלם לחברת השילוח את שכר טיפולה במשלוח, בטענה כי אייבי "הלשין" עליו לרשויות המכס במטרה "לחסלו". על רקע זה התרחשו בהמשך האירועים הבאים המיוחסים למערער: ניקוב צמיגי מכוניתו של אייבי בחניית משרדו ביום 9.1.2006; ניקוב צמיגי רכבה של אשתו של אייבי ביום 25.1.2006; במהלך פגישה במשרדו של אייבי במרץ 2006, דרש המערער מאייבי לשלם לו סכום כסף כ"פיצוי" על הנזקים שגרם לו, ואיים על אייבי שאם לא ישלם: "יש לי שותפים אשר ידעו מה לעשות עם זה"; בפגישה נוספת במשרדו של אייבי, ביום 9.3.2006, נדרש אייבי לשלם למערער סכום של 2,805,000$, בכדי שאייבי ומשפחתו יוכלו לישון בשקט; במהלך יולי 2006 קיים המערער שיחות עם אייבי שבהן, בין היתר, ציין המערער בפני אייבי כי הוא יודע איפה הוא גר, כי יש לו (לאייבי) בת יפה וכי הוא (המערער) ילבש בגדי צבא ו"יעשה מה שצריך לעשות". עוד אמר המערער לאייבי, כי לרשותו כנופיה של אנשים רבים, ואיים עליו כי אם לא ישלם לו את מבוקשו, יפגע בו ובבני משפחתו; במהלך יולי 2006, בעת שנסע אייבי עם אשתו ברכבו, נעצר לפני הרכב אופנוען בצומת, חסם לכמה שניות את דרכם, הסתכל בריכוז באייבי ובאשתו ולאחר מכן פינה את דרכם; במהלך ספטמבר 2006, באותו מועד בו נשלח העציץ לגאון, נשלח עציץ דומה מחנות פרחים אל ביתו של אייבי, ועליו כרטיס ברכת "חג שמח" ללא ציון שם השולח; ביום 9.5.2007 לפנות בוקר פוזר נוזל דליק על מדרגות הכניסה לביתו של אייבי והושלך רימון הלם לעבר הכניסה. כתוצאה מכך הוצתה דלת הבית, עת נמצאו בו אשתו ובתו של אייבי; במספר הזדמנויות בחודשים יוני ויולי 2007 התקשר המערער מחו"ל לטלפון הנייד של אייבי ולא אמר דבר לאחר שנענה; ביום 16.7.2007 התקשר המערער לאייבי ושאל אותו אם הוא מעוניין לפתור את הבעיה שביניהם. אייבי השיב כי אין כל בעיה ביניהם, ובתגובה אמר המערער: "אם זה ככה, אני צריך למצוא את הפיתרון. אתה שלחת לי עבריינים - את זה גם אני יודע לעשות". בדברים אלה התייחס המערער לאירוע שהתרחש ביום 18.11.2006, בו אסף אייבי את המערער ברכבו וכאשר יצאו השניים מהרכב, התנפלו על המערער שני אלמונים אשר הכו אותו בראשו ובגופו.
גם ביחס לאישום זה, אישר המערער את הנסיבות שאופפות את האישום, את דרישותיו כלפי אייבי לפיצוי בגין נזקיו, אשר הושמעו, בין היתר, גם בשיחות טלפון, ואת העובדה שהוכה נמרצות בידי מי שהיו לטענתו שליחיו של אייבי. מנגד, הכחיש המערער את העובדות הנטענות המייחסות לו העברת מסרי איום קונקרטיים או פעולות מזיקות למיניהן. עם זאת, בתום פרשת התביעה הודה המערער בעבירת האיומים כלפי אייבי שיוחסה לו באישום זה.
3. על-פי הנטען באישום השלישי, עו"ד יאיר בן דוד (להלן: בן דוד) קיבל על עצמו לייצג את המערער בהקשר לפרשת השעונים. בין מאי לאוגוסט 2004 ביצע בן דוד פעולות משפטיות שונות עבור המערער. ביום 5.8.2004 הגיע המערער למשרדו של בן דוד ודרש את השבת שכר הטרחה ששילם לו וכן דרש ממנו להשיב לו הלוואה שנתן המערער ליעקב אשל (המתלונן באישום הרביעי, להלן: אשל). המערער איים על בן דוד כי אם לא ישיב לו את הכספים האמורים, יפנה לעיתונות ולמשטרה ו"יפוצץ את הפרשה". ביום 1.9.2004 התקשר המערער למשרדו של בן דוד ודרש ממנו שוב את השבת שכר הטרחה וההלוואה, ואגב כך איים בפגיעה במשפחתו, בילדיו ובשמו הטוב של בן דוד. עוד נטען, כי בסוף שנת 2005 או בראשית 2006 ניקב המערער שלושה מצמיגי רכבו של בן דוד עת חנה הרכב בחניון משרדו.
המערער אישר את הנסיבות שברקע האישום; את דרישתו מבן דוד להחזיר לו את שכר הטרחה ואת סכום ההלוואה שנתן לאשל; ואת חילופי הדברים בפגישה מיום 5.8.2004. מנגד, כפר המערער בהשמעת איומים כלפי בן דוד ובני משפחתו ובניקוב צמיגי רכבו של בן דוד.
4. על-פי הנטען באישום הרביעי, בשנת 2004 פנה המערער לאשל, אשר עבד בעבר במשטרה וכחוקר פרטי ואותה העת עסק בהשכרת ומכירת ציוד אלקטרוני למטרות הגנה, והביע התעניינות בציוד של מצלמות ומכשירי הקלטה נסתרים. בפגישה בין המערער לאשל הציג הראשון קטעי עיתונות ישנים הנוגעים לפרשת רבינטקס, דיבר על גאון, ותיאר באוזני אשל את חשדותיו ביחס לאייבי. המערער ביקש מאשל כי יפגיש אותו עם עורך דין טוב ונאמן שיטפל בענייניו, והעלה רעיון של הצבת מצלמות נסתרות במשרדו של עורך הדין כדי לצלם ולהקליט את כל מי שיבוא להפציר בו להפסיק לייצג את המערער. המערער גם הלווה לאשל, לבקשתו, סך של 7000 ש"ח. בשלב מסוים, הגיש המערער תלונה נגד אשל, שבעקבותיה התנהל משפט נגדו בבית משפט השלום בתל-אביב. המערער נכח בבית המשפט ביום 5.6.2007, בו העיד אשל להגנתו. בתום הדיון ניגש המערער אל אשל, ששוחח עם סנגורו בכניסה לבית המשפט, הניף כלפיו אצבע בתנועת איום והבהיר כי מטרתו בחיים היא למחוק את אשל עד שייעלם מהעולם.
המערער אישר כי הגיש תלונה נגד אשל וכי נכח בבית המשפט ביום האמור. כן אישר המערער כי לאחר הדיון ניגש אל אשל ודיבר איתו. בתחילה, מסר המערער באמצעות בא-כוחו כי: "אכן הנאשם דיבר עם המתלונן אך לא התכוון להטריד אותו ולאיים עליו". בתום פרשת התביעה הודה המערער בעבירת האיומים כלפי אשל, אך כפר בעבירה של הטרדת עד.
הכרעת דינו של בית המשפט קמא
5. נוכח העובדה שהמערער אישר באורח מלא את נסיבות הרקע שהולידו את הסכסוכים שנוצרו בינו לבין המתלוננים, כמו-גם את העובדה שקיים עימם מפגשים פנים אל פנים, ובהתחשב בכך שהמערער לא חלק על עצם התקיימותן של פעולות ההתנכלות השונות, נסובה עיקר המחלוקת העובדתית אשר עמדה להכרעתו של בית המשפט קמא על שאלת זהותו של מבצע פעולות ההתנכלות. מחלוקת משנית נגעה לשאלת משמעות הדברים שהשמיע המערער במפגשיו עם גאון ועם בן דוד. זאת, מאחר שהמערער הודה, כאמור, בעבירות האיומים כלפי אייבי ואשל.
בהכרעת דינו התבסס בית המשפט קמא על שלושה סוגים של ראיות. ראשית, נסמך בית המשפט על ראיות ישירות, שכללו את עדויותיהם של שלושת המתלוננים שהיוו יעד למעשי התנכלות מצד המערער. בית המשפט ציין כי המתלוננים גאון, אייבי ובן דוד העידו על שמיעת איומים באורח ישיר מפי המערער, וכולם על רקע של דרישת תשלום כספי שנדחתה; כן ציינו המתלוננים שאין להם סכסוך עם איש זולת המערער ואיש מלבדו לא איים עליהם (עמ' 14-13 להכרעת דינו של בית המשפט קמא, להלן: הכרעת הדין). שנית, התבסס בית המשפט על ראיות נסיבתיות, דהיינו- שיטות הביצוע הדומות של מעשי ההתנכלות כלפי המתלוננים השונים; העובדה ששיטות ואמצעי ביצוע מסוימים בוצעו בפרקי זמן קרובים ולעיתים חופפים; והעובדה שהמערער בתחכומו שהה בחו"ל במועדי ביצוע ההתנכלויות (עמ' 10, 15 להכרעת הדין). שלישית, בית המשפט הסתמך על אמרות המערער באוזני המדובב, אשר שהה עימו בתא המעצר במשך מספר ימים, ושיחותיהם הוקלטו הקלטת סתר. בשיחות אלה, כך נקבע, כלולות התבטאויות רבות שזיקתן אל מעשי ההתנכלות ברורה. כן עולה מן השיחות כי המערער ידע פרטים מוכמנים ביחס למעשים. כך, למשל, ידע שבביתו של גאון מותקנות מצלמות אבטחה רבות ותיאר את טיבו של רימון העשן שהושלך אל ביתו ואת פרטי משלוח העציצים (עמ' 19-15 להכרעת הדין).
6. על בסיס חומר הראיות המתואר לעיל, קבע בית המשפט קמא כי המערער הוא האחראי לכל מעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. נקודת המוצא לקביעתו של בית המשפט היתה התגבשות רגשות העוינות של המערער כלפי גאון, אייבי ובן דוד, הממצאים בדבר החצנת רגשי האיבה במפגשים עימם שבהם הושמעו מפי המערער דברי איום מפורשים, ישירים ועקיפים, כלפי המתלוננים, והממצאים בדבר עצם התרחשות מעשי ההתנכלות. על רקע ממצאים אלה, קבע בית המשפט כך:
"צירוף ממצאי העובדה הללו מקים מערכת ראיות נסיבתית חזקה ביותר שממנה נגזרת מסקנה בטוחה למדי בדבר זיקתו של הנאשם למעשי ההתנכלות. שכן ריבוי מעשי ההתנכלות (כלפי גאון ואייבי), תכיפותם, הדמיון בדרכי הביצוע ובאמצעי הביצוע כשהם משולבים ברקע של תחושות רדיפה אובססיביות של הנאשם, ב"דבקותו" בעוינות כלפי גאון ואייבי לאורך שנים ובהתבטאויות המאיימות של הנאשם כלפי המתלוננים, שוללות כל אפשרות אחרת. שאם לא תאמר כן על כורחך נמצאת אומר שמעשי ההתנכלות הללו הם צירוף מקרים נעדרי זיקה וקשר ביניהם. דעתי היא שההסתברות שבאופן מקרי יתרחשו, בסמיכות זמנים, כלפי המתלוננים סדרות של מעשי התנכלות שדפוס הפעולה שלהם דומה, בלי רקע של עוינות מצד גורם כלשהו שאיננו הנאשם; הסתברות זו נמוכה ביותר, כמעט אפסית" (עמ' 28 להכרעת הדין. ההדגשות במקור - ד.ב.)
בית המשפט קמא הסתמך גם על שתיקת המערער במשפטו, אשר כפועל יוצא ממנה לא ניתן הסבר סביר מפי המערער המתיישב עם חפותו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "הסנגור אינו סומך יתדות טיעונו בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי", אשר בהתקיים נסיבותיו אין לייחס משקל ראייתי לחובתו של נאשם כתוצאה מהימנעותו מלהעיד, ומכל מקום קבע כי סעיף זה אינו מתקיים בעניינו של המערער, שכן זה נבדק על-ידי מומחית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר שילד, ומחוות דעתה עולה שעל אף ההפרעה הנפשית שהמערער לוקה בה, אין כל מגבלה על יכולתו להעיד בבית המשפט. כן נקבע, כי הסבריו השונים של הסנגור להתנהגות המערער, וכמוהם גם "אמרות החוץ" של המערער, אינם יכולים להחליף את עמידתו על דוכן העדים כדי שגרסתו תעמוד למבחן בחקירה נגדית. לבסוף, נדחתה טענת המערער לפיה נוכח העובדה שאין כל ידיעה על זהות מבצעי מעשי ההתנכלות, לא ניתן להטיל על המערער אחריות למעשים אלה, בבחינת בהיעדר משודל אין משדל. לעניין זה נקבע כי המערער הוא מבצע במשותף של מעשי ההתנכלות, שנעשו בשליחותו ועבורו, ומשכך קמה אחריותו כמבצע.
7. נוכח מסקנותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בכל המיוחס לו באישומים הנוגעים לגאון, לאייבי ולאשל. ביחס לאישום הנוגע לבן דוד, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של סחיטה באיומים, אך זיכה אותו מעבירת ההיזק בזדון, נוכח קביעתו כי לניקוב צמיגי מכוניתו של בן דוד אין אזכור באמרות המערער למדובב וכי מדובר במהלך חד-פעמי, בניגוד לשרשרת המעשים כלפי גאון ואייבי.